המאמר מנתח את הסערה הציבורית שעוררה בארה"ב היבחרותו של דונלד טראמפ לנשיאות, ומנסה לענות על השאלות: מדוע חוו אמריקנים רבים כל כך את כניסתו של טראמפ לבית הלבן כהלם? ומה ניתן ללמוד מתגובותיהם על החברה האמריקנית? כדי לעשות זאת, המאמר בוחן הן את הדינמיקה הפוליטית בארה"ב ובעולם בשנים האחרונות, הן את התנהלותו הקונקרטית של טראמפ והן את האופן שבו התקבל בציבור האמריקני, ובעיקר בקרב מתנגדיו מן המחנה הדמוקרטי והליברלי. הוא טוען שלהתנגדות הקשה לטראמפ יש שני רבדים של סיבות. הרובד האחד הוא ישיר, מודע וגלוי, ונוגע לרתיעה מדמותו של טראמפ, המאופיינת בבורות, קפריזיות, חוסר אמינות ופופוליזם, ומתפיסת העולם שלו, המתבססת על גזענות, שוביניזם וניאו-ליברליזם. הרובד הסיבתי האחר, לעומת זאת, הוא סמוי ובמידה רבה לא מודע, וקשור למה שהצלחתו הפוליטית של טראמפ מספרת על החברה האמריקנית וההיסטוריה האמריקנית. בעוד ברמה הגלויה ההתנגדות אליו נובעת מכך שהתנהלותו מנוגדת למורשת ולערכים של ארה"ב, ברמה הסמויה והעמוקה יותר התנגדות זו נובעת מכך שהתנהלות זו חושפת חלקים גדולים ממורשת וערכים אלה במערומיהם, ללא ההסוואה של השפה וכללי ההתנהגות הנורמטיביים של הפוליטיקה המסורתית. התנהלותו הפרפורמטיבית הבוטה של טראמפ, נטען במאמר, פוגעת באפשרות של אמריקנים להמשיך להדחיק ולהכחיש פרקים אפלים בעבר ובהווה שלהם, ומערערת את יכולתם להמשיך להאמין במיתוס "הסגוליות האמריקנית", קרי לדמיין את ארה"ב כמדינה ייחודית ומוסרית שהוטלה עליה שליחות היסטורית להוביל את העולם ולהפכו למקום טוב יותר. מצב זה מעורר תגובות רבות המעידות על חרדה ועל חוויה הנתפסת כטראומטית בקרב קבוצה גדולה ומשמעותית בחברה האמריקנית.
מאמר זה סוקר את סדר יומה של הנהגת הציונות הדתית מראשית היווסדה ועד ימינו, ובמיוחד את יחסה לזרם המרכזי החילוני של התנועה הציונית. המאמר מציע עדכון לטענה המקובלת שלפיה עלייתו של גוש אמונים היא זו שמסמנת את המהפך בסדר יומה של הנהגת הציונות הדתית. לטענת המאמר, החל באמצע שנות התשעים וביתר שאת לאחר השלמת תוכנית ההתנתקות, סדר יומה של הנהגת הציונות הדתית עבר, שוב, תמורה עמוקה - עד לתקופה זו שאפה ההנהגה הציונית-דתית להשתלב בזרם המרכזי של התנועה הציונית ובהובלתו; ואולם כיום היא מבקשת להחליף את הזרם המרכזי מתוך תפיסה כי תוקפו הרעיוני פג. לתמורה זו מספר השתמעויות פוליטיות ורעיוניות שאותן סוקר המאמר.
מאמר זה מבקש לבחון את התנהלותו עד כה של הנשיא דונלד טראמפ בתחום מדיניות החוץ בפרספקטיבה היסטורית. לא אחת נטען שהממשל הנוכחי פורץ גבולות ומתווה דרך שהיא בבחינת חידוש ביחסה של ארצות הברית לעולם. לעומת זאת, טיעונו המרכזי של המאמר הנוכחי הוא שעל אף התבטאויותיו החריגות של טראמפ בנוגע ליחסי החוץ של ארה״ב, ועל אף התנהלות שעל פניה נראית לא שגרתית עבור נשיא אמריקני ביחסו לעולם, במובנים רבים נותרות פעולותיו של הממשל בתחום המסורת האמריקנית כפי שזו התגבשה למן מלחמת העולם השנייה. זאת ועוד, על רקע מדיניות החוץ האמריקנית במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, ניכר כי גם כאשר ממשל טראמפ חורג מן האוריינטציה שמשלה במדיניות החוץ האמריקנית מאז 1945 ,לרוב פעולותיו הן בגדר חידוש מסורות אמריקניות מוכרות שהיו דומיננטיות במדיניות החוץ של ארה״ב עד המלחמה, ואינן דווקא פריצת גבולות ויציאה לדרך חדשה. המאמר פותח בסקירה היסטורית של מדיניות החוץ של ארה״ב מתקופת ג׳ורג׳ וושינגטון ועד למלחמת העולם השנייה. בתקופה זו שימשה דוקטרינת מונרו עוגן מחד גיסא ובסיס גמיש דיו מאידך גיסא, שאפשר לארה״ב לנוע בין מעורבות חד-צדדית ואפילו אלימה לבדלנות יחסית בגבולות ההמיספרה המערבית. בהמשך נבחנת התקופה שבין מלחמת העולם השנייה לבין כניסתו של טראמפ לבית הלבן כתקופה שבה התבססה ארה״ב ככוח העולמי המרכזי הפועל במגוון אפיקים וקווי מדיניות בעולם, בעיקר תוך התבססות על ארגונים בינלאומיים, בריתות ושותפויות. בחלקו האחרון של המאמר מובאת הערכה 2 של פעולותיו של ממשל טראמפ עד לזמן כתיבת שורות אלו, על רקע הגבולות של המחשבה האמריקנית בנושא מקומה של ארה״ב בעולם כפי שאפשר לשרטטם לאור הסקירה ההיסטורית שביסוד הדברים.
מטרתו של מאמר זה היא לטעון כי בניגוד לגישת ה"כיסאולוגיה" האישית-יצרית הרווחת, את העימות בין יגאל אלון ומשה דיין יש להבין כמאבק על דמותה ועתידה של ישראל ועל מקומה במרחב. הנחת היסוד במאמר זה היא שישראל עמדה מראשיתה בפני אתגר מהותי של "ביטחון יסודי", שממנו נגזרו או לפחות הושפעו עניינים חשובים בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות, וכי המאבק על ההכרעות לגבי כל אלו התרחש בשדה הפוליטי – כלומר שהפוליטיקה היא זירת המאבק המרכזית לעיצוב המציאות. הנחת יסוד נוספת העומדת בבסיס המאמר היא ששאלת "הביטחון היסודי" כללה בתוכה את הוויכוח על מדיניות הגרעין הישראלית, נושא שלגביו התעמתו אלון ודיין באופן חריף וקוטבי לפחות מאז הופעתו המרומזת על במת המדינאות הישראלית בתחילת שנות ה-60 .המאמר מלווה את התחנות המרכזיות בעימות סביב נושא זה עד ראשית שנות השמונים, אז הלכו השניים לעולמם. עם זאת, המחלוקת המדינית וההיסטוריוגרפית נותרה בעינה.
זהו התרגום הראשון לעברית של המאמר המפורסם של השניים שראה אור בכתב העת: American Political Science Review בשנת 1993. במאמר חשוב זה מעוז וראסט מראים תחילה כי הדמוקרטיה, לצד גורמים אחרים, היא שאחראית להיעדרם היחסי של סכסוכים. לאחר מכן הם בוחנים שני מודלים מסבירים: על פי המודל הנורמטיבי, דמוקרטיות אינן נלחמות זו בזו מכיוון שנורמות של פשרה ושיתוף פעולה מונעות מניגודי האינטרסים ביניהן להסלים לכדי סכסוכים אלימים; לפי המודל המבני, תהליכים פוליטיים מורכבים של גיוס תמיכה ציבורית מטילים מגבלות מוסדיות על מנהיגי שתי הדמוקרטיות המתעמתות ומוציאים מכלל אפשרות את הסכסוך האלים.
מאמר הביקורת של גלעד מלאך על ספרו של און וינקלר, "מאחורי המספרים: דמוגרפיה פוליטית בישראל" (הוצאת אוניברסיטת חיפה , 2015) סוגר את גיליון זה. ספרו של וינקלר לוקח על עצמו את המשימה להסביר לקורא את האנומליות של הדפוסים הדמוגרפיים של ישראל, של מדיניות הילודה שלה ושל מדיניותה הכלכלית. מלאך טוען כי כוחו של הספר במתן תמונה רחבה הן של מגמות עולמיות והן של המצב הדמוגרפי והמדיניות הדמוגרפית והכלכלית בישראל. אך לטעמו אי-אפשר להתעלם מכך שאף שהספר נכתב בשנת 2015 ומציג לרוב נתונים עדכניים, הוא מחמיץ את משמעות השינויים הדרמטיים שהתחוללו במדיניות כמו גם בדפוסי הילודה והתעסוקה בישראל.
המאמרים הפותחים גיליון זה נכתבו במסגרת סימפוזיון שנערך בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה ב מרכז הבינתחומי הרצליה , וכותרתו "הגנה על אזרחים בסכסוכים תוך-מדינתיים: מורכבות, אתגרים ודרכי התמודדות. במאמר הראשון בקובץ מציג בנימין נויברגר את השינוי שחל בצורות הלחימה
ב- 25 השנים האחרונות, שבמסגרתו הסכסוכים "החדשים" לא רק מאיימים על השלום האזורי והעולמי אלא לרוב גם כרוכים במעשים של הרג המוני ובאסונות הומניטריים. המאמר מדגים את הממד של הרג המונים במסגרת של סכסוכים תוך-מדינתיים ומלחמות אזרחים, וממחיש את הצורך הגובר בפעולה מטעמה של הקהילה הבין-לאומית לשם הגנה על אזרחים במקרים שבהם המדינות אינן רוצות או אינן יכולות לעשות זאת בעצמן. שני המאמרים הבאים מתארים את האתגרים הניצבים בפני הקהילה הבין-לאומית בניסיונותיה לספק הגנה על אזרחים בשתי מלחמות אזרחים עקובות מדם המתחוללות בימינו. שניהם אף מדגימים היטב את הדילמות ומארג השיקולים העומדים בבסיס כל החלטה על התערבות במקרים של סכסוכים פנימיים על מנת להושיט סיוע לאזרחים, והם מצביעים על כך שלא פעם שיקולים הנקשרים במבנה הפוליטיקה העולמית מאפילים על שיקולים הומניטריים : אייל זיסר טוען במאמרו כי מלחמת האזרחים בסוריה היא ביטוי לכישלון הקהילה הבין-לאומית לפתור סכסוכים ומשברים, ובעיקר להושיט סיוע למיליונים במצוקה, ומאמרה של יהודית רונן מציג תמונת מצב עדכנית של הנעשה בלוב. מאמרו של ירון סלמן סוקר את המאמצים הנעשים בזירה הבין-לאומית על מנת להתמודד עם האתגר של מעורבות אזרחים בסכסוכים בין-מדינתיים. המאמר עוסק בכלי המרכזי העומד לרשות הקהילה הבין- לאומית – משימות שלום המשוגרות מטעם האו"ם למוקדי סכסוכים ומתאר בהרחבה את משימות השלום -ב 25 השנים האחרונות ברחבי העולם. המאמר החותם את הסימפוזיון הוא מאמרו של שאול שי, המציג זווית ראייה נוספת ודן בנושא של אזרחים בעימות א-סימטרי תוך התבוננות במקרה של ישראל אל מול ארגון חיזבאללה וארגון חמאס.
בשנים האחרונות מרבים חוקרים מתחומי מדעי החברה לתאר תהליכים פוליטיים כ"תלויי מסלול". עם זאת, רבים משתמשים במושג ז ה מבלי לרדת לעומקו . מאמר זה ממשיג את "תלות המסלול" כתהליך חברתי בעל דינמיקה של "תשואות עולות". המאמר מראה, תוך סקירה של הספרות העדכנית בתחום הכלכלה והצעת התאמות שלה לעולם הפוליטיקה, כי במרחב הפוליטי סביר שיימצאו לא מעט תהליכים של תשואות עולות, וכי חקר הגורמים לתהליכים כאלה וההשלכות שלהם מבוסס על יסודות אנליטיים מוצקים . חקירה של תהליכים של תשואות עולות יכולה להציע מסגרת מדוקדקת לפיתוח חלק מהטיעונים המרכזיים של המחקר העדכני בתחום המוסדיות ההיסטורית: לדפוסים ספציפיים של עיתוי ורצף יש חשיבות; ייתכן טווח רחב של תוצאות חברתיות; לאירועים נקודתיים או מקריים יכולות להיות השלכות רחבות; כיווני פעולה מסוימים יכולים להיות כמעט בלתי הפיכים , מרגע שבוחרים בהם; וכתוצאה מכל אלה , תהליכים של התפתחות פוליטית רצופים ברגעים או בצמתים קריטיים שמעצבים את קווי המתאר של החיים החברתיים.
על אף ההבדלים התרבותיים והעסקיים ביניהן, החדשנות הקוריאנית והחדשנות הישראלית משלימות זו את זו. האתגר: לגשר על הפערים ולהצעיד את יחסי המו"פ המסחריים בין המדינות אל דרך המלך
היפוך בתוצאת בחירות מתרחש כאשר מפלגה, או קואליציה של מפלגות, זוכה במספר מושבים גדול יותר בפרלמנט מאשר מפלגה או קואליציה אחרת, אף על פי שהמפלגה או הקואליציה האחרת זכתה במספר קולות גדול יותר בבחירות. מן המפורסמות היא שהיפוכים מסוג זה יכולים להתרחש – והתרחשו – בבחירות רוביות כמו אלה הנהוגות במדינות דוברות אנגלית. לאחרונה הראו חוקרים שהיפוכים כאלה לא רק יכולים להתרחש – ומתרחשים – גם בבחירות יחסיות, אלא שהם בלתי נמנעים עקב "בעיית המספר השלם". ממצא זה מעלה את השאלה כיצד אפשר לפתור, או לפחות למֵ תַּ ןֵ , את בעיית היפוך התוצאה בבחירות יחסיות . אנו מציגים כמה אפשרויות ומצביעים על יתרונותיהן וחסרונותיהן היחסיים.
