תקציר

השפעותיו ותפקידיו של הפחד כגורם המניע לשכנוע נבחנו במספר רב של מחקרים בפסיכולוגיה חברתית, ולאחרונה החלה לגבור ההתעניינות בתפקידו בפוליטיקה בכלל ובחברות הנתונות בסכסוכים ממושכים בפרט. החברה היהודית-ישראלית היא דוגמה מובהקת לחברה השקועה בסכסוך מאז היווסדה. שורשיה של חברה זו נטועים בקהילות יהודיות שסבלו לא פעם מרדיפות שהגיעו לשיאן בשואה. על כן, אין זה מפתיע שהיא מתאפיינת בתחושת פחד קיומי – אישי וקולקטיבי – המלווה את מרקם חייה ומעצבת אותו. תחושה זו אף נותחה בהרחבה. עם זאת טרם נידונו במחקר השאלות: האם נעשה שימוש בפחד בשיח הפוליטי בישראל בנושא אחד ממקורותיו של פחד זה, הלוא הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני? ואם כן – כיצד? התשובות על שאלות אלה חשובות מאוד כדי להבין את תפקידו של רגש מרכזי ודומיננטי זה בקידום ניסיונות ליישב את הסכסוך בדרכי שלום או במניעתם ובהגברת המודעות לתהליכים שעשויים לשמר ואף להעצים את רגש הפחד בחברה הישראלית. בחינתו של השימוש במסרים מעוררי פחד תאפשר גם לעמוד על מקומו בתהליכי שכנוע פוליטיים הלכה למעשה ולבדוק אם יש הבדלים בשימוש שעושות במסרים אלה קבוצות פוליטיות בהתאם לנטייתן האידאולוגית.

בטרם מתפנים לקריאת החוברת ים המלח הנעלם ייטיבו הקוראים לעשות אם יעיינו גם בהרפתקאות אליסיה בארץ הפלאות. בהשראת ספרו הנפלא של לויס קרול אפשר להבין כיצד מנהלת המדינה משאב טבע שהוא מורשת עולמית.

“Just look along the road, and tell me if you can see either of them”.

“I see nobody on the road”, said Alice.

“I only wish I had such eyes”, the King remarked in a fretful tone. “To be able to see Nobody! And at that distance, too!".

 Lewis Carroll, Through the Looking Glass 

ייחודו של ים המלח ומיקומו הגיאוגרפי והפוליטי מחייבים מערכת משפטית ומנהלית ייחודית להגנתו. כיצד אפשר לשמור על אוצר טבע ייחודי באמצעות שש מערכות  משפט: הדין הישראלי, הירדני, הפלסטיני, הצבאי והבינלאומי?

מאמר זה מתאר את הזעזועים הפוקדים את ים המלח לנוכח מערכת משפטית שאינה מלוכדת דייה להושיט עזרה לים. החוקרים מתמודדים עם שאלות שאחרים חוששים לעלות: האם התדרדרות המצב נובעת מהזנחה או ממדיניות מיושנת וקלוקלת? האם הממשלה רשאית להעדיף מגזר אחד של המדינה לצורך אספקת מים כאשר מגזר אחר משלם את נזקי ההעדפה? מדוע ניתן זיכיון של 3% משטח המדינה לחברה פרטית בלי לחייבה לעמוד בסטנדרטים סביבתיים בינלאומיים? כיצד מיישמת ישראל את עקרונות הדין הבינלאומי בים המלח?

בעמודים האחרונים של המאמר מוצגות מפת דרכים והמלצות לפעולה.

המגמה הבולטת של הגברת התלות ההדדית בין המדינות והצורך הגובר להקים מגוון רחב של משטרים בין-לאומיים להסדר שיתוף פעולה בין-לאומי, מבליטים את החשיבות הגוברת והולכת של אמנות בין-לאומיות במערכת הבין-לאומית המודרנית. כריתת אמנות היא מכשיר מרכזי העומד לרשותה של כל מדינה, ובכלל זה של מדינת ישראל, להגשמת יעדי מדיניות החוץ שלה. יתרה מזאת, חשיבותם והשלכותיהם של הסכמים בין-לאומיים רבים חורגות כיום מתחום מדיניות החוץ.

תחום כריתת האמנות הבין-לאומיות נחשב בעבר הרחוק כתחום בלעדי (או כמעט בלעדי) של מדיניות החוץ של המדינה, ותהליך כריתת האמנות נשלט במדינות רבות על-ידי הרשות המבצעת. השינויים המבניים שחלו במערכת הבין-לאומית ובמשפט הבין-לאומי וכן מגמת הדמוקרטיזציה הובילו גם לשינויים יסודיים בדינים הפנימיים של מדינות רבות בדבר כריתת אמנות ובמעמדן של אמנות בדין הפנימי. אמנות בין-לאומיות רבות שנערכו בעשרות השנים האחרונות מגבילות את חופש הפעולה של רשויות ציבוריות של מדינות בתחומים שנחשבו בעבר ל"תחומים פנימיים" מובהקים (כגון הגנת הסביבה, משפט פלילי, זכויות אדם וכדומה). יתר על כן, לאמנות בין-לאומיות רבות יש השפעה הולכת וגוברת על הדין המקומי.

על-אף חשיבותן הגוברת של אמנות בין-לאומיות במדינת ישראל ובמערכת הבין-לאומית, כללי הדין החוקתי בישראל בתחום זה נשארו כמעט ללא שינויים מזה עשרות שנים. עשרות הצעות לשינוים מהותיים במצב המשפטי הקיים ולעדכונו הוגשו על-ידי גורמים שונים, אך אף אחת מהן לא התקבלה. הדין החוקתי בישראל עדיין מעניק כמעט את כל הסמכויות בתחום משמעותי זה לרשות המבצעת. פרקטיקה זו אושרה בהחלטה שנתקבלה לפני כארבעים שנה - החלטתו של בית המשפט העליון בפרשת קמיאר, שלפיה הממשלה לבדה היא המוסמכת לכרות אמנות בשם מדינת ישראל.

השינוי הבולט בתפקידן של אמנות בין-לאומיות במדינת ישראל ובמערכת הבין-לאומית (ובמשפט הבין-לאומי בכלל), והעדר שינויים משמעותיים בדין הישראלי בתחום זה הובילו אותנו לבחון מחדש את התאמת הדין הנוהג בישראל מזה כשישים שנה ולדון בדבר הצורך ברפורמה בתחום חשוב זה.  מסקנותינו העיקריות הן שיש צורך לזנוח את הגישה שלפיה תהליך כריתת אמנות קשור באופן בלעדי ליחסי החוץ של המדינה ולסמכויותיה של הרשות המבצעת. במקום זאת, אנו מציעים לראות בכריתת אמנות פעולה בעלת השלכות ציבוריות ומשפטיות חשובות במישורי מדיניות פנים וחוץ שונים, ולכן היא צריכה להיות בסמכות משותפת של הרשות המבצעת והמחוקקת.

המחקר התנהל במסגרת הפורום למשפט בין-לאומי של הפקולטה למשפטים ובחסות מכון דיוויס לחקר היחסים הבין-לאומיים שסייע לנו רבות בעריכת המחקר ובארגון ערב העיון שבו הוצגו מסקנותיו העיקריות (נובמבר 2007). אנו אסירי תודה לראש המכון, פרופ' אלפרד טוביאס, ולצוות העובדים המסור שסייע לנו רבות בשלבי המחקר השונים. 

חיפוש אחר דרכי חשיבה חדשות שיפרצו את המבוי הסתום שבו מצוי הפיתוח ( (development החל לתפוס מקום מרכזי בוויכוח המתנהל סביב נושא הפיתוח הבין־לאומי (ראה Booth, 1994; Crush, 1995; Power, 1998  (Schuurman, 1993; . לאור ההישגים הדלים שהיו לתעשיית הפיתוח נקטו מבקריה (  Frank, 1969; Rodney, 1972; Asad,1973; Ferguson, 1990; Escobar, 1995; (Grillo and Stirrat, 1997עמדה קיצונית, וטענו כי בסיכומו של דבר יש לדחות את התפיסה של הפיתוח מכל וכל. אמנם מבקרים אלה מספקים מונחים שבעזרתם אנו יכולים להבין טוב יותר את הסיבות לכישלונו של הפיתוח אך הם אינם מציעים כל חלופה שתפרוץ את המבוי הסתום הזה, והם נותרים אדישים למאבקיה של החברה האזרחית ולמאבקם של העניים. יתר על כן, בכוונתי להראות כי ביקורתם לוקה בחוסר הבנה באשר לדרכים ולפעילויות שנקטו פעילי החברה האזרחית במסגרת המאבק היום־יומי למען פיתוח.

מטרתו של מאמר לבחון את שאלת המבוי הסתום שאליו נקלע הפיתוח וזאת באמצעות הספרות הביקורתית על נושא הפיתוח המשמשת מצע תאורטי ועיוני באמצעות עבודת שדה שנעשתה בטנזניה בשנת 2003. אני מבקשת במאמר זה לתרום למחקר על היחסים בין החברה האזרחית לבין הפיתוח הבין־לאומי, ואולי אף לתרום להיבט המעשי של הפיתוח. אני טוענת במאמר זה שיש צורך לחקור את החברה האזרחית הקיימת בפועל בטנזניה, כדי שאפשר יהיה להבין כיצד היא תורמת לתהליך הפיתוח.

בשנים האחרונות מילאה החברה האזרחית בטנזניה תפקיד חשוב בסדר היום של פיתוח חליפי – פיתוח הנותן מענה אמיתי למציאות של העוני – ולניסיון זה יש רלוונטיות רבה. בשני העשורים האחרונים התפתחה הסכמה כללית  במוסדות כספיים בין־לאומיים - הבנק העולמי וקרן המטבע הבין־לאומית – באשר לצורך להפעיל תכניות לפיתוח ולמלחמה בעוני בשילוב עם החברה האזרחית של טנזניה

(מזרח אפריקה). בפועל, אנו עדים לשגשוג של חברות וארגונים לא ממשלתיים (NGOs) ברחבי המדינה, במיוחד באזורים עירוניים. עם זאת, קיים ספק גדול באשר ליכולתה של החברה האזרחית לממש את מטרות הפיתוח, והשאלה נותרת בעינה – האם בסופו של דבר החברה האזרחית בטנזניה היא כוח המעודד תהליכי פיתוח בקרב העניים ביותר בחברה.

נושאים אלה ייחקרו כאן במקביל לסקירת מצבה של טנזניה. נוסף על כך אנסה להסיק מסקנות מעבודת השדה שבחנה את ההתנסויות בפיתוח עירוני במסגרת תוכנית בין־לאומי גלובלי – ה־Sustainable Cities Program (SCP) –  ובייחוד בפרויקט החלוצי שלו בהאנה נאסיף שבדאר אס־סאלאם (Hanna Nassif Pilot Project – HNPP).

הנתונים על הפרויקט נאספו בדאר אס־סאלאם (Dar es Salaam ) באמצעות ריאיונות עם הצוותים של הארגונים התורמים, תצפיות על פעילותם בפרויקט ה־SCP , וריאיונות עומק עם תושבי המקום. לאלה נוספו ריאיונות עם טנזנים העוסקים  ועובדים בפיתוח בדאר אס-סאלאם שחוקרים את הסיבות למבוי הסתום אליו נקלע. חלק ניכר מוויכוח אקדמי זה על המבוי הסתום שאליו נקלע הפיתוח מתמקד בשאלה באיזו מידה יהיה זה נכון או רצוי לקיים אגודות אזרחיות בטנזניה למען טיפוח הפיתוח. מטרת המאמר היא לתרום לדיון בתחום זה.

את דיוננו נתחיל בסקירת הטיעונים המרכזיים בוויכוח על החברה האזרחית והתפקיד שעליה למלא בתהליך הפיתוח. כדי להבין את הדינמיקה של החברה האזרחית בת־ימינו בטנזניה, נציץ אל ההיסטוריה של תחום הפיתוח בכלל והפיתוח בטנזניה בפרט החל מהתקופה הקולוניאלית ועד לשינויים הפוליטיים בני־זמננו.

בחלקיו האחרונים של המאמר נתמקד בהתנסויות שנצברו במסגרת ה־HNPP. התנסויות אלו ישמשו כדי לבחון את התובנות של חברה האזרחית העירונית בטנזניה ואת יכולתה למפות את הפעילויות הממשיות בתחום הפיתוח.

בסיכום נפתח פרשנות על חקר המקרה, ונקשר אותה לדיון חוזר בנושאים תאורטיים אחדים שעלו בחלק הראשון.

בפרסום זה, הרואה אור במקביל בכתב העת היוקרתי Security Studies מנסה המחבר למצוא מוצא מן הקיפאון במזרח התיכון באשר להצטרפות מדינות האזור לאמנה לאיסור הנשק הכימי. אמנה  זו אוסרת לא רק את השימוש כי אם גם את הייצור וההחזקה של נשק זה ומחייבת את השמדתו תחת פיקוח בינלאומי נוקשה.

לאחר סקירה קצרה של האמנה כמו גם תפוצת הנשק הכימי באזור, מנסה המחבר לפצח את הקיפאון באמצעות ניתוח הגישה הערבית ובחינת עיוותי התפיסה המצויים, לדעתו, בבסיסה. לאחרי כן מציע המחבר בפרסום מכוון– מדיניות זה מוצא אפשרי מן הקיפאון: מספר צעדים שעל ישראל לנקוט בתחום בקרת הנשק הגרעיני דווקא אשר אין בהם לדעתו משום פגיעה בביטחון המדינה. אך, בה בעת יהוו את הסולם אשר יאפשר למדינות ערב לחזור בהן מדרישתן ולהצטרף לאמנה. בסיום, לאחר בחינת הצעדים ומשמעותם, מציג המחבר את הרווחים הצפויים לשני הצדדים כאחד מאימוץ צעדים אלו.