גיליון מיוחד: מגדר ויישוב סכסוכים

מגדר וסכסוכים, בהגדרתם הצרה והרחבה, מהווים עקרונות מארגנים של ההוויה הפוליטית והאינטימית האנושית ומכוננים זה את זה. הגיליון המיוחד ידון במפגש בין מגדר, סכסוכים ויישובם בזירה המקומית והבינלאומית ויתמקד בסוגיות אקטיביזם מגדרי בתנועות מחאה ושלום; פרספקטיבות הצטלבותיות (intersectional) של כיבוש והתנגדות; חקיקה (מגדרית) בינלאומית וקונפליקטים מקומיים.
 
פוליטיקה (Politika) הוא כתב עת אקדמי ישראלי שפיט המתפרסם בשפה העברית ורואה אור פעמיים בשנה במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית. כתב העת פוליטיקה מבקש לעורר את הדיון הישראלי האינטלקטואלי בפוליטיקה הבינלאומית בכלל והישראלית בפרט, ומתפרסמים בו מחקרים מתחומי דעת מגוונים. כתב העת משמש כאכסניה לדיון מחקרי חדשני הן עבור החוקרים המובילים בארץ והן החוקרים הצעירים, וככלי עזר בהוראת הפוליטיקה והנגשת המחקרים הפוליטיים העכשוויים לסטודנטים.

המאמרים החדשים בגיליון בתפריט מימין. 

יישוב של סכסוכי כבוד מגדריים בסרט הישראלי-פלסטיני "לא פה לא שם" - אורית קמיר

חברות רבות ברחבי העולם התנהלו בעבר ומתנהלות גם כיום על פי דפוסים הניזונים מערך היסוד הדרת-כבוד, honor. הדרת-כבוד משתיתה סדר היררכי בין חברי הקבוצה, והיא קשורה, באופן מסורתי, במבנה כוח פטריארכלי. סכסוכים הם חלק בלתי נפרד מעולם שזו תרבותו. הם אמצעי לגיטימי לקריאת תיגר של גבר אחד על מעמדו ההיררכי של גבר אחר,  ומאפשרים התמודדות על "טיפוס בסולם ההיררכי". סכסוכי הדרת-כבוד מגדריים מתגלעים כאשר אישה המשוייכת לגבר (אמו, אחותו, אשתו ו/או בתו) מתנהגת באופן המאיים לפגוע בהדרת-כבודו, והוא נחלץ למשמע אותה. בתוך תרבות הדרת-כבוד פטריארכלית מסורתית, האישה נדרשת להיכנע למשמוע כזה ולקבל את תכתיבי הדרת-הכבוד.
 
מאמר זה מציג סכסוכים מגדריים בחברת הדרת-כבוד מסורתית, ומראה כיצד אפשר ליטול את עוקצם באמצעות הסטת הסכסוכים לשדה שיח ערכי אחר. המאמר מתייחס לנשים שבהקלען לסכסוכי הדרת-כבוד מגדריים בחרו לחרוג מתרבות הדרת-הכבוד ולדבוק בכבוד מחייתן. כבוד המחיה הוא ערך ליבראלי-הומניסטי, המייחס ערך לכל אדם לא על פי מעמדו בהיררכיית הדרת-כבוד, אלא מתוך הערכה למימוש הפוטנציאל האנושי האישי שלו על פי בחירתו החופשית. על ידי ניתוח שלוש דוגמאות, מאמר זה מראה שכשנשים נוקטות מהלכים כאלה הן משחררות את עצמן מתכתיבי הדרת-הכבוד של החברה, וכך פועלות לשינויה.
המאמר מסתמך על סרטה של מסלן חמוד, לא פה לא שם, משנת 2016, כטקסט המספר שלושה סיפורי סכסוך מגדריים, המגלמים סכסוכי הדרת-כבוד פטריארכליים מסורתיים, שהוסטו -- כל אחד באופן ייחודי -- משדה הדרת-הכבוד לשדה כבוד המחיה. הסרט מציג סכסוכים מגדריים הנגזרים מדפוסי הדרת-הכבוד של החברה הישראלית הפלסטינית, ומציג דרכי התמודדות עמם המבטאים עמידה איתנה על כבוד המחיה של נשות הקבוצה. המאמר ממקם את הסרט בתוך מכלול סרטים פלסטינים-ישראלים העוסקים בסוגיות של כבוד. 

טשטוש הקו הירוק בחקר נשים פלסטיניות בישראל: ייצור ידע מוסרי וצדק מחקרי - סראב אבו רביעה-קווידר

מאמר זה מציע לבחון את המושג "אי צדק מחקרי" מתוך מבט גנאלוגי של המחקר אודות נשים פלסטיניות בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. שתי טענות תאורטיות ומתודולוגיות עולות במאמר זה:
ראשית, המאמר מציע לכל החוקר\ת נשים פלסטיניות לטשטש באופן תאורטי את הקו הירוק בין שתי האוכלוסיות הפלסטיניות משני צדי הגבול, שכן מדובר בשתי אוכלוסיות הסובלות ממערכת שליטה של מבנה קולוניאלי מתיישב המשתמש באותם מנגנוני שליטה, ריבונות וכוח. זאת לאור העובדה כי המחקר המגדרי המתבצע בתוך האקדמיה הישראלית על ידי חוקרות ישראליות עדיין לא פרץ את מחסום ה"ישראליוּת", שכן חוקרות רבות עדיין תוחמות את חקר הנשים הפלסטיניות בפרדיגמת ה"ישראליוּת" כחלק משיח המסווג אותן באופן נפרד מהעם הפלסטיני, ומנתחן מתוך מציאות "ישראלית" דמוקרטית הבוחנת נשים פלסטיניות דרך פרדיגמת השוויון\אי שוויון ובכך מייצר אי צדק מחקרי.
שנית, מבחינה מתודולוגית המחברת מציעה חיבור בין שתי פרדיגמות חשובות: פרדיגמת הקולוניאליזם המתיישב ופרדיגמת ההצטלבות הרב-צירית (intersectionality) לחקר נשים פלסטיניות. שכן שתיהן מעשירות את הניתוח, מפרקות אותו לגורמים מגוונים ומצטלבים אך גם מאפשרים לתפוס את הגורם המניע את האפליות המצטלבות.
על מנת לבחון את הטענות הנ"ל, המאמר מאורגן על פי שלושה צירים עיקריים:
הראשון, מתייחס לזהותי כחוקרת פלסטינית הנאבקת על הקיום של זהותה ושל זהות סובייקטיות המחקר שלה.  השני, גנאלוגיה של חקר הנשים פלסטיניות הבדוויות בנגב.  והשלישי,  הסבר של החיבור הבלתי נמנע בין שתי פרדיגמות: הצטלבות רב-צירית וקולוניאליזם התיישבותי, כשתי פרדיגמות נחוצות להעשרת המחקר על נשים פלסטיניות ובעיקר לייצור ידע שאני מכנה "ידע מוסרי".

"לא יכולנו לעשות אחרת, היינו מחויבות למאבק בכיבוש ולפמיניזם": תנועות מחאה ושלום של נשים בישראל - חנה ספרן ודליה זק"ש

תקציר
המאמר עוסק בפעילות של תנועות נשים לשלום בישראל ובאקטיביזם של נשים נגד הכיבוש בשלושים השנים האחרונות. נשים החלו להקים תנועות מחאה והתנגדות לכיבוש באופן עצמאי ונפרד מתנועות השמאל והשלום המשותפות, בשנות השמונים של המאה הקודמת. לתנועות ולהתארגנויות הללו היסטוריה ארוכה ורבת פעלים שתחילתה בעולם המערבי בתחילת המאה התשע-עשרה. נשים בארץ היו, תמיד ובכל מקום, שותפות מלאות בפעילות ובעשייה, אבל לא תמיד ניתן להן מקום שווה במנהיגות, בייצוג ובשיח. גם הכתיבה המחקרית בנושאי הסכסוך והפעילות לשלום נוטה להתעלם בחלקה הגדול מנשים ומפועלן. כמו שלא הייתה לפעילות הזו נוכחות תקשורתית בזמן האירועים עצמם כך אין לה נוכחות גם בהיסטוריה של תהליכי השלום, הביטחון והפוליטיקה בישראל בשלושים השנים האחרונות. המאמר מתאר את הפעילות של תנועות הנשים נגד הכיבוש, שצמחה והתרחבה מאז ראשית דרכה ועד היום, באמצעות הצגה של מסמכים ועדויות ומתוך ניסיון לסכם יותר משלושים שנות פעילות לשלום של הכותבות. כמו כן המאמר מתייחס לדילמות שליוו את הפעילות הזו, כמו הדילמה של התביעה של תנועות הנשים להקשיב לקולן כאימהות אל מול התביעה לזכות הנשים להשמיע קול כאזרחיות; השאלה של שיתוף גברים בפעילות; והקשר שבין פמיניזם ללסביות וההצטלבות בין מאבקים שונים. המאמר מתייחס לשאלות של זהות וייצוג כפי שעלו על הפרק בתנועות הפמיניסטיות בשנות התשעים והשפיעו על השיח בישראל עד היום. אנחנו טוענות שהדרך הזו שבה הלכו אלפי נשים במאבק נגד הכיבוש הייתה חשובה ומשמעותית: נשים אלה העלו והציגו במרחב הציבורי את הקשר בין הדיכויים השונים ואת החשיבות והתרומה של קולות הנשים בנושאים של ביטחון, מלחמה ושלום, גם אם לא השיגו את התוצאות שאליהן קיוו.
 

שייכות כבעיה פמיניסטית, או: האם להתאבד לנוכח הפשיזם? - שרי אהרוני

תקציר: 
המאמר עוסק בגבולות ובמגבלות של העמדה הפרגמטית המאפיינת זרמים שונים בפמיניזם הפוליטי העכשווי במערב. דרך קריאה מחודשת במסה שלוש גיניאות של וירג'יניה וולף משנת 1938 המתארת מצב חירום פמיניסטי שבו קורס ההגיון הפרוגרסיבי של הגל הראשון של הפמיניזם הבינלאומי אל מול עלייתה של הלאומנות, אני מבקשת לעקוב אחר כמה שינויים בהגדרת השייכות כבעיה פמיניסטית מאז ועד ימינו. פרקטיקת ההתאבדות נקראת בהקשר זה כביטוי-קצה של בחירה פמיניסטית קיצונית וא-היסטורית, הבחירה לצאת מן הכלל ולסרב להשתייך לקולקטיב המתכונן לקראת מלחמה, בחירה שמשמעותה מראש היא מוות חברתי (סימבולי או ממשי). בחירה זו, כמו גם המחשבה אודותיה, נבחנת כפתרון פמיניסטי לא-אלים המבטא מצב קיומי מתמשך ועמוק של מצוקה, בדידות וכשלון אל מול כוח פטריארכלי שנחווה כאלים ובלתי ניתן לשינוי. בהתבסס על תיאורים עכשוויים של חוויות כשלון של פעילות שלום פמיניסטיות מישראל, אני מבקשת להראות כי מצב קיומי זה אינו שייך רק להיסטוריה, דהיינו לעבר הקולקטיבי של נשים כקורבנות של מוסדות פוליטיים שנוצרו על ידי גברים, אלא היא רלוונטית גם למציאות הפוליטית הנוכחית שנוטה להתמקד בהשגים פרגמטיים רבים כמו בעלייה הניכרת בייצוג הפוליטי של נשים, בהתרחבות של תנועות וארגונים פמיניסטיים ובהכרה הגוברת והולכת בזכויותיהן וצורכיהן של נשים ונערות. לטענתי, הדגשת ההצלחות הפוליטיות של הפמיניזם הפרגמטי בזירה הבינלאומית והמדינתית, מעמעמת את קיומו של הכישלון כמרכיב מהותי בתודעה הקולקטיבית וההיסטורית של נשים פמיניסטיות ומפקידה אותו במרחב המוצנע שהלברשטאם (Halberstam 2011) מזהה כפמיניזם צללים (Shadow Feminism). החלק המסכם של המאמר מבקש לחלץ את הכשלון מאזור הצללים ולהתבונן על הרלוונטיות של אתיקת הסרבנות לפוליטיקה בת-זמננו דרך התייחסות לאפשרות של השתייכות אלטרנטיבית בתוך תנועה רעועה המנסה לקיים צורות שונות של שייכות (Belonging) שאותם מזהה נירה יובל-דייויס כהשתייכות רב-זהותית וטרנס-לאומית המבוססת על ערכים של דאגה וחמלה. רעיון ה"בית הרעוע", המבוסס על כתיבתה של שרה אחמד, מוצג בסיכום כאפשרות לגשר בין הפמיניזם הפרגמטי להיסטוריות הכואבות של כישלון פמיניסטי. על פי קריאה זו, ההישארות בחיים לכשעצמה וההתעקשות על יצירת מרחבי פעולה פמיניסטיים, שבריריים ככל שיהיו, היא התנגדות מתמדת המשולה לפעולת לחימה (self-care as warfare).

מקרה בוחן: נשים מובילות משא ומתן לשלום בעמק נהר המאנו במערב אפריקה - שיתוף נשים ככלי לבניית שלום - רחל עמרם

מאמר זה דן בקשר בין נשים והשכנת שלום ובמקרה הבוחן של ניסיונות השכנת השלום באזור עמק נהר המאנו במערב אפריקה. הטענה המרכזית של המאמר היא כי שוויון מגדרי הוא מרכיב מרכזי בקידום שלום. במאמר ייסקרו הצהרות רשמיות ומחקרים בתחום זה, והממצאים התיאורטיים ייבחנו אל מול מקרה בוחן שבו תיבדקנה שתי שאלות מרכזיות: האם הצלחתן הייחודית של נשות נהר מאנו לתרום להשגת שלום בסכסוך האזורי נובעת מחיוניותן של נשים בהשכנת שלום ובפתרון סכסוכים; ומדוע לא זכתה הצלחתן להכרה.
החלק הראשון של המאמר דן בהכרה של גופים בינלאומיים רשמיים וכן של מחקרים תיאורטיים בחשיבות תפקידן של נשים בבניית שלום ובפתרון סכסוכים.
הפרק השני של המאמר דן במקרה הבוחן של רשת השלום של הנשים מעמק נהר המאנו במערב אפריקה, בהקשר לטיעון התיאורטי בחלקו הראשון של המאמר על חשיבות תפקידן של נשים בבניית שלום. תחילה מתואר הסכסוך האזורי בעמק נהר המאנו , ואחר כך מתוארים פרטי הצלחתן של הנשים בבניית שלום באזור והסיבות לאי-ההכרה של הציבור הרחב
בתרומתן של הנשים.
המאמר מסתיים במסקנות מתוך בדיקת מקרה בוחן זה לאור הסקירה התיאורטית, וכן בבירור האפשרויות לשיפור ההכרה במקומן המיוחד של נשות נהר המאנו בפרט ושל נשים בתהליכי שלום בכלל.

מגדר וסגנון ניהול משא ומתן פוליטי-מדיני בישראל - איתמר ריקובר

תקציר
נשים רבות ממלאות תפקידי מפתח בפוליטיקה העולמית והלאומית, אך המחקר הפוליטי כמעט אינו עוסק בקשר שבין מגדר ומשא ומתן. הממצאים באשר לקשר בין מגדר לבין סגנון ניהול משא ומתן, כפי שמופיעים במחקרים, אינם חד-משמעיים: יש ממצאים התומכים בכך שלנשים סגנון ייחודי של ניהול משא ומתן, ויש ממצאים המעידים כי אין הבדל מהותי בין המינים בבואם לנהל משא ומתן.
מטרת המאמר היא לבחון את מגוון התפיסות (הנחות יסוד, ייחוסים וכדומה) של נשים וגברים לגבי סגנון ניהול משא ומתן פוליטי-מדיני על ידי נשים בפוליטיקה הישראלית. הנחות היסוד של הנושא ונותן לגבי העומד מולו הן "המטען" שמובא לשולחן המשא ומתן עוד בטרם החל ההליך בפועל. המאמר ינסה לאשש את הטענה כי סגנון ניהול המשא ומתן של פוליטיקאיות נתפס בדרך כלל, הן על ידי גברים והן על ידי נשים, כסגנון שיתופי. לשם כך רואיינו בראיונות עומק עשרים חברי כנסת וחברות כנסת, שרים ושרות ממגוון מפלגות. מהממצאים עולה כי הן הנשים והן הגברים תופסים את הסגנון הנשי כסגנון שיתופי המתאים לשני מודלים המוכרים בספרות: "תפיסת היחסים עם האחר" ו"פתרון בעיות באמצעות דיאלוג". כמו כן נמצא כי הסגנון השיתופי ייחודי לנשים והוא חוצה רקע אישי ומפלגתי.