96223e128124c01e1185e6c56fea314c

Table of Contents

שייכות כבעיה פמיניסטית, או: האם להתאבד לנוכח הפשיזם? - שרי אהרוני

תקציר: 
המאמר עוסק בגבולות ובמגבלות של העמדה הפרגמטית המאפיינת זרמים שונים בפמיניזם הפוליטי העכשווי במערב. דרך קריאה מחודשת במסה שלוש גיניאות של וירג'יניה וולף משנת 1938 המתארת מצב חירום פמיניסטי שבו קורס ההגיון הפרוגרסיבי של הגל הראשון של הפמיניזם הבינלאומי אל מול עלייתה של הלאומנות, אני מבקשת לעקוב אחר כמה שינויים בהגדרת השייכות כבעיה פמיניסטית מאז ועד ימינו. פרקטיקת ההתאבדות נקראת בהקשר זה כביטוי-קצה של בחירה פמיניסטית קיצונית וא-היסטורית, הבחירה לצאת מן הכלל ולסרב להשתייך לקולקטיב המתכונן לקראת מלחמה, בחירה שמשמעותה מראש היא מוות חברתי (סימבולי או ממשי). בחירה זו, כמו גם המחשבה אודותיה, נבחנת כפתרון פמיניסטי לא-אלים המבטא מצב קיומי מתמשך ועמוק של מצוקה, בדידות וכשלון אל מול כוח פטריארכלי שנחווה כאלים ובלתי ניתן לשינוי. בהתבסס על תיאורים עכשוויים של חוויות כשלון של פעילות שלום פמיניסטיות מישראל, אני מבקשת להראות כי מצב קיומי זה אינו שייך רק להיסטוריה, דהיינו לעבר הקולקטיבי של נשים כקורבנות של מוסדות פוליטיים שנוצרו על ידי גברים, אלא היא רלוונטית גם למציאות הפוליטית הנוכחית שנוטה להתמקד בהשגים פרגמטיים רבים כמו בעלייה הניכרת בייצוג הפוליטי של נשים, בהתרחבות של תנועות וארגונים פמיניסטיים ובהכרה הגוברת והולכת בזכויותיהן וצורכיהן של נשים ונערות. לטענתי, הדגשת ההצלחות הפוליטיות של הפמיניזם הפרגמטי בזירה הבינלאומית והמדינתית, מעמעמת את קיומו של הכישלון כמרכיב מהותי בתודעה הקולקטיבית וההיסטורית של נשים פמיניסטיות ומפקידה אותו במרחב המוצנע שהלברשטאם (Halberstam 2011) מזהה כפמיניזם צללים (Shadow Feminism). החלק המסכם של המאמר מבקש לחלץ את הכשלון מאזור הצללים ולהתבונן על הרלוונטיות של אתיקת הסרבנות לפוליטיקה בת-זמננו דרך התייחסות לאפשרות של השתייכות אלטרנטיבית בתוך תנועה רעועה המנסה לקיים צורות שונות של שייכות (Belonging) שאותם מזהה נירה יובל-דייויס כהשתייכות רב-זהותית וטרנס-לאומית המבוססת על ערכים של דאגה וחמלה. רעיון ה"בית הרעוע", המבוסס על כתיבתה של שרה אחמד, מוצג בסיכום כאפשרות לגשר בין הפמיניזם הפרגמטי להיסטוריות הכואבות של כישלון פמיניסטי. על פי קריאה זו, ההישארות בחיים לכשעצמה וההתעקשות על יצירת מרחבי פעולה פמיניסטיים, שבריריים ככל שיהיו, היא התנגדות מתמדת המשולה לפעולת לחימה (self-care as warfare).